עוֹר

הָעוֹלָם מְחֻסְפָּס, מְשַׁפְשֵׁף אֶת הַגּוּף.

הַלַּיְלָה אָטוּם.

הַחַלּוֹן שָׁקוּף.

מִמּוּל עוֹלֶה אוֹר מְנוֹרָה.

יֵשׁ בָּעוֹלָם עוֹד נֶפֶשׁ אַחַת

שֶׁשְּׁנָתָהּ

הִתְפּוֹרְרָה.

אֲנִי רוֹצָה לִפְשֹׁט

אֶת רְצוּעוֹת הָעוֹר שֶׁל רִתְמָתִי.

אֲנִי רוֹצָה לִישֹׁן

תַּמָּה כְּיֶלֶד

סוֹמֵךְ עַל הָעוֹלָם

בְּאוֹר רִאשׁוֹן.

"לִכְתֹּב, כִּי הָעֵט כְּבָר בַּיָּד", כותבת איריס רילוב באחד משירי הספר, ומובן שיש אירוניה בהצהרה זו, משום שהעט אינו מגיח סתם כך אל היד; כבר בנטילת העט יש משום כוונה לבוא חשבון עם החיים. בהמשך השיר היא כותבת: "אַתְּ מִתְחַכֶּכֶת בְּשׁוּלֵי אַדֶּרֶת הַדְּבָרִים /וְזֶה כָּל מָה שֶׁאֶפְשָׁרִי, כִּמְעַט./ נַסִּי לִתְפֹּס - אָנִיץ, זָנָב אוֹ צַד."   ואכן, בשיריה משכילה רילוב לגעת ברגעים הפעוטים והעדינים של החיים, בזוויות הנפש הנסתרות. מצד שני, אין לטעות בשירים ליריים קצרים אלה, שהרי הם מכילים עולם ומלואו. במילים מעטות ובגילוי לב אמיץ מתעמקת רילוב בנושאים כמו אובדני הזמן, תמורות האהבה, משבר האקלים, מוות ופרידה. המשוררת נעה בטבעיות בין החדר האינטימי לערבות אפריקה, בין החצר האחורית של הבית לקרחונים מתפוררים באיסלנד, בין אוטובוסים ופחי אשפה לבין ערפיליות וחורים שחורים.   "יֵשׁ לִי זְכוּת לִשְׁמֹר עַל שְׁתִיקָה./ כָּל דָּבָר שֶׁאֹמַר עָלוּל לְשַׁמֵּשׁ נֶגְדִּי", כותבת רילוב, אבל למרבה השמחה היא אינה שומרת על זכות זו אלא בוחרת לדבר אל העולם בשפת השירה, ולהציע לקוראים ספר בשל ועשיר. 

                     אלי אליהו,  משורר, עורך הספר