ניצודים

כְּמוֹ דָּגִים מְשֻׁמָּרִים

בֵּין קִירוֹת זְכוּכִית

נִכְבַּשְׁנוּ

בְּמֶלַח זֵעָתֵנוּ.

הָעוֹר עוֹד זוֹכֵר:

צִנַּת הָעֹמֶק   

גַּעַשׁ יָמִים צְפוֹנִי.

עֵין הַדָּג שֶׁלִּי פְּקוּחָה,

לֹא שָׁכַחְתִּי דָּבָר –

אֵיךְ נִלְכַּדְנוּ בָּרֶשֶׁת

פִּרְכַּסְנוּ מִתְעַלְּפִים

הַכֶּסֶף הִבְהֵב בָּאוֹר.

הַיֹּפִי פָּגַע בָּנוּ כְּסַכִּין.

אַחַר כָּךְ נִפְרַשְׂנוּ עַל הַקֶּרַח.

שיריה הליריים של איריס רילוב מזמינים את הקורא למסע מלא תנופה וכיסופים בנתיבי הנפש על ציר האפשר והאי-אפשר. המשוררת נודדת בין צפון תל-אביב למפרץ חיפה, בין ירח בוער בשמי טורקיה אל הזוהר הצפוני. המסע הפיזי שהיא עורכת בין שלל ערים ויבשות, במקומות זרים ואקזוטיים, מהווה תפאורה ססגונית לחשבון נפש עמוק ומורכב עם הזמן, עם הכאב, עם הנשיות, עם המתח המתמיד שבין הגשמה להחמצה. הכותבת מתמסרת בשמחה ובאומץ לנופים המשתנים, לתנודות ולתמורות במזג האוויר ובמזג הלב. מכלול השירים שלפנינו  הוא בגדר מה שהיא מכנה "צחצוח נפש" והמירוק מתבצע ביד מלאת תנופה בבית ובפיורדים, במרחבים של ריאליה ושל מיתולוגיה. בין שלל זריחות ושקיעות, הפצעים והצלקות מבקשים להם מרפא וארוכה, שכן הנפש היא "ציפור מתעקשת".

             רפי וייכרט, משורר, מתרגם ועורך.