שִׂימוּ לֵב לַסָּגֹל הָרוֹעֵד

ופתאום הוא נגלה לעינינו, המרחב הרוטט, גלים סגולים נעים ברוח תחת שמי פרובאנס הבהירים. המכונית נעצרת בשולי הדרך ואנו נשפכים מן החלל הממוזג אל האוויר החם, המבושם בניחוח לבֶנדר כבד. אני מדשדשת בין התלמים המוגבהים, עפר מסתנן אל סנדליי. שיחים ירוקים זוקפים גבעולים שבקצותיהם תפרחת לילָכית-כסופה, יוצרים נחשי עקלתון עצומים שמשתרעים עד האופק. בתי, אשה צעירה במלוא פריחתה, מאושרת כילדה, משתופפת בין התפרחות, כמעט מתפלשת בהן, מרחרחת, מלטפת, קוטפת גבעול אחר גבעול, שוזרת לזֵר שהולך ותופח בידיה. אביה, האיש שלי, צועד בעקבותיה, מצלם.  

תַקַתַקַתַקַתַקַ – התראת-תופים מתפרצת הטלפון הנייד ומקפיצה את הדופק. אני מציצה במסך בעצבנות, מנופפת אל בן-זוגי: התראה לאזעקות במרכז. ובצפון. הוא מהנהנן ונפנה אל הנייד שלו. אני מקלידה הודעה לאחי, נמלכת בדעתי ומוחקת אותה; זה לא הזמן להעיק בדאגותיי. אני רואה בעיניי רוחי אותו ואת אשתו אוספים את שלושת הילדות, מזרזים. הקטנה אולי אינה מוצאת את הכפכפים שלה והיא רצה יחפה, ידה הקטנה המיוזעת ביד אִמהּ, והם שועטים במורד המדרגות שלוש קומות אל המקלט. קל לי לצייר את התמונה הזו בראשי, שהרי ירדתי איתם לאותו מקלט מספר פעמים מאז פרצה המלחמה – הקודמת? הנוכחית? המקבילה? – והנה עכשיו עוד אחת, תופחת כגידול ממאיר בבטנה של המלחמה הארוכה יותר שטרם הסתיימה, עוד מעט כבר בת שנתיים.

מבטי נע מן העדכונים שרצים על המסך אל בתי המלקטת בשדה, חושבת על היום בו נעקרה מן הקיבוץ שלה בגליל, אותו עזבה בבהילות עם מזוודה, חתולה, כמה עציצים וסלסלות גדושות צמחי מרפא ריחניים. אחרי כמה שבועות, כשהתברר שהמלחמה תימשך עוד זמן רב, נסענו יחד לקיבוץ לסיים את פינוי דירתה הקטנה. מעבר לגבול לבנון נשמעו הדי הפגזות עמומים ואני נחפזתי לבדוק את מקלט הבטון הסמוך שניצב שם, נטוש, עוד מימי מלחמת ששת הימים. הוא היה מטונף באשפה וגללי חיות, אבל האמנתי שיצלח למקרה הצורך. "ילדה בְּגָּדוֹת יצאה ממקלט/ ואין בתים עוד במשק", הזדמזם בראשי שיר מן הילדוּת. עבדנו ביעילות, אספנו בחופזה ככל שיכולנו: בגדים, ספרים, בדים רקומים, תמונות, כלי מטבח. העפנו מבט אחרון לפרידה בקירות העירומים המחוררים ממסמרים, העמסנו את המכונית ויצאנו לדרך, בתי הדומעת לצידי.

שנה וחצי אחרי כן אני מודה למזל הטוב על שהביא אותה לבקר אצלנו, השוהים זמנית בצרפת, דווקא בימים אלה. טיסתה חזרה לישראל התבטלה; הארץ במצור, סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. עכשיו את תקועה איתנו, אנחנו מתבדחים, והיא מגלגלת עיניים. הזמנים משונים ואיומים. אהובינו, חברינו, שכנינו, בֵּיתנו, הכלבה הזקנה שלנו, מולדתנו, בני ארצנו, נמצאים תחת התקפה, ואנחנו – בטיול טבע מרהיב, משוסע בצלילי התרעות שפורצים מן המכשיר הקטן האחוז בידינו ומטלטלים אותנו בין הפה לשם, בין המלחמה הנוכחית לזיכרונות ממלחמות קודמות, בין חרדה לגורל יקירינו בעת האזעקות לבין אנחת רווחה על שיצאו מן המקלטים ללא פגע, לצד חלחלה למראה תמונות ההרס, דם ואש ותמרות עשן. כל אלה מהולים באשמה על שאנו יכולים לטייל בשעה קשה זו בין שדות הבושם, טובלים במרחב הסגול, המוגן.

 "שִׂימוּ לֵב לַסָּגֹל הָרוֹעֵד/ מִשְׁשׁוּ אֶת הָרוּחַ, הֵיטֵב/ גְּעוּ בָּעֵץ", מפציר בנו נתן זך, וכעת, כשאני קוראת את המילים, אני שמה לב כיצד הרעד שבפתח השיר מנבא את סיומו העגום: "כִּפְלַיִם/ לִשְׁאֹף אֶת הָאוֹר, לְהָאִיר/ כָּל עָנָן. הוּא עוֹבֵר. וְהַלַּיְלָה/ לֹא יְאַחֵר".

אמת, הלילה אורב, אני חושבת, אבל הענן בסופו של דבר עובר.

ותמיד, בכל מקום, יש גם סגול.