לאן הספר הזה נוסע?

על "שמיכת טלאים של ציפיות נמוכות" (יעל זייד, הוצאת פרדס, 2026)

הסיפור הראשון בקובץ הסיפורים  היפה הזה נקרא "לנסוע הביתה", ומספר על אשה צעירה שעוקבת אחרי הפסיכולוג שלה, שהיא גם קצת מאוהבת בו, בעת מלחמה - המלחמה המתמשכת שכולנו מצויים בה מאז השבעה באוקטובר 2023. "בזמן האחרון כשהיא נוסעת לאנשהו היא צריכה להזכיר לעצמה שוב ושוב מה היעד", כך נפתח הסיפור, ממחיש באחת את הבלבול והסחרחורת המלווים את כולנו בשנים אלה. על רקע הטלטלה והערעור של כל מה שהכרנו, הצורך לחפש אחיזה בדמות של מטפל אהוב שאמור לתת תחושה של הכלה והחזקה, מובן מאליו. אך לצד ההזדהות הרגשית, האוטומטית כמעט, של הקוראת, עולה גם השאלה הספרותית: מהו היעד? לאן הספר הזה נוסע?

"כל מה שאני אומֵר אמת, אבל לא הכל קרה" – נכתב במוטו של הספר. ואכן, מתוך סיפורי הקובץ בוקעת תחושה של אמת – אמת אנושית, ובעיקר – אמת נשית. ברבים מהם כאילו לא קורה דבר משמעותי; מתוארות סיטואציות מינוריות, שלא בהכרח נפתרות, אבל הן מאירות את אנושיותן של הדמויות, ומעוררות הזדהות, חמלה, יגון, לפעמים - תקווה.

כבר באותו עמוד פתיחה של הספר מוזכרת האם המתה, שהגיבורה נוסעת אליה בטעות, בחושך, אל בית הקברות, כמעין הבלחה שאין לה המשך, אבל מוטיב האם המתה חוזר להישזר לאורך כל הספר, באזכורים אקראיים-כביכול, וכבר ברור שיש כאן קו מקַשֵר, וצער עמוק עולה מן הרגע הראשון של הקריאה ומלווה את הספר כולו במבנה העומק שלו. הקוראת הופכת למעין בלשית שמתחילה לחפש סימנים לאזכורי האם, שאינם מאכזבים וממשיכים לצוץ ולעלות בסיפורים שונים. רק לקראת סוף הספר אנו פוגשים בה, באם הקרֵבה אל מותה, במלוא נוכחותה והדרה.  

כך, למרות שכל אחד מן הסיפורים בקובץ עומד בפני עצמו, עם גיבורות שונות זו מזו וסיטואציות מגוונות, הרי שיש לנו כאן גם מעשה רקמה – שמיכת טלאים – שאורג את הסיפורים למכלול אחד וקושר אותם סביב המוטיב המרכזי: אשה צעירה - צעירה מדי - שאיבדה את אמה. האובדן הזה הוא-הוא הבור ששואב לתוכו הכל, הוא ליבת הספר, ומממנו ואליו מסתעפים חוטים שונים של הסיפור הנשי: חניכה לנשיות, חניכה למיניות נשית – לעיתים מופלאה, לעיתים איומה - וחניכה לאימהוּת, גם היא רוויית מורכבויות; תחושות תלישות, אובדן דרך ופחיתות ערך; וכמיהה למבט גברי מאשר, מאשש ומחזיק. הגיבורות של יעל זייד הן נשים צעירות שנאבקות ביומיום, בחולין, בניסיון למצוא אחיזה. אלא שכל הגברים כולם - הפסיכולוג, האבא, הבעל, המאהב - לא מצליחים למלא את המשבצת, הזועקת בריקוּתה, של האם החסרה.

בסיפור "פרה בשדות" תוהה הגיבורה, בתו של חקלאי, על פרה שתקפה ונגחה אשה שעברה בשביל: "מה... הכעיס את הפרה השחורה כל כך? נזכרתי שאבא שלי אמר... שהיא אחרי המלטה, ואיך כשאני הייתי אחרי הלידה... הייתי יצור זועם וכעוס, איך לא הרגשתי בכלל את הקסם, את החיבור האימהי הזה שכולן דיברו עליו ואיך בוודאות אם היו לי קרניים הייתי יכולה להיכנס במישהו שלא בא לי טוב". התסכול, הדיכאון וההלם של חודשי האימהות הראשונים, חוויה נשית כאובה כה נפוצה ולא מדוברת דיה, מתוארים באופן אמין ומכמיר לב בכמה מן הסיפורים. מה שמרשים כאן הוא שהגיבורה מצליחה להיות בעת ובעונה אחת גם הפרה-האם הזועמת וגם הילדה-העֶגלה המשתוקקת. בתמונת הסיום של הסיפור, הגיבורה מתבוננת בהשתאות בעגל היונק חלב מאמו - אותה פרה שחורה נגחנית - והתמונה מהדהדת זיכרון של חלב-אֵם משל עצמה: קפה מוקצף בחלב, עוגיות ריבה בצורת לבבות ועוגת סברינה שהגישה לה אמה. השזירה האסוציאטיבית של שתי התמונות נכתבת באופן חכם וטבעי שאינו מושך תשומת לב לעצמו, ומספרת את כל הסיפור: כי איך תוכלי להפוך לאם מזינה כאשר לך עצמך אין אמא?

אותו זיכרון עצמו עולה שוב בהקשר אחר, בפירוט ובעוצמה כואבת, בסיפור "שלוש פעמים", שמספר על מחלת הסרטן שהביאה על האם את מותה. אם שאלתי "לאן הספר הזה נוסע", הרי שמבחינתי, הזיכרון הזה הוא היעד, אליו הספר חותר לכל אורכו; הוא מטרים את הגעתו בהבהובים קצרים, וכאן הוא נמסר במלואו, בהתענגות, בגעגוע אינסופי, צופן בחובו את תמצית מתיקות ההזנה האימהית, שהיתה – ונלקחה:

"כשהייתי ילדה... הייתי בטיפולים במרפאת עיניים בבית החולים רמב"ם. פעם בחצי שנה... אמא היתה לוקחת אותי לבדיקות במחלקה שם. לפעמים זה היה לא נעים ואפילו כואב. בדרך חזרה תמיד היינו עולות לכרמל ועוצרות בסניף של "קפולסקי"... אמא היתה מזמינה לעצמה קפה ונותנת לי לבחור איזה עוגה שאני רוצה מהוויטרינה. תמיד הייתי בוחרת... פאי אישי כזה... קערית נמוכה ומסולסלת מבצק, שבפנים היה קרם וניל קצפתי ומעל תותים או פירות יער. אהבתי כל כך לשבת איתה שם ולחלוק איתה את העוגה שלי. בעיקר בימים של חורף שירד בהם גשם...

"אמא שלי לא אכלה כל כך בחודשים האחרונים. אבל בהוספיס פתאום כן היו לה חשקים לאיזה ביס דג מלוח או גבינה מלוחה או עוגה קרמית מתוקה. ביום הראשון שלה בהוספיס העובדת הסוציאלית אמרה שיש מטופלים... (ש)מבקשים לחוות איזו חוויה בפעם האחרונה, כמו ללכת לראות את הים למשל... היא אמרה שנשאל את אמא אם יש לה מקום כזה שהיא רוצה שניקח אותה, ואני רק רציתי שאמא שלי תבקש עוד פעם אחת ללכת איתי לאכול יחד עוגה... ב"קפולסקי" במרכז חורב, אפילו שהסניף נסגר בסתיו שעבר". (עמ' 236-237).

[האיור בוצע באמצעות AI]