האם יש דבר כשלעצמו?

"ספק אדם – ספק יצור מימי" היא כותרת הפרק הראשון בספרו של עופר ספיר, "תמיד עוד פעם אחת: החיפוש אחר חלקי העצמי" (הוצאת שתים, 2025), והיא מכה בקוראת כמו התנפצות של נחשול מים. "איני ישן, גם איני ער. אני חושב שלא נותר ממני הרבה", הוא כותב בפיסקה שמתארת צילום מוצלל שלו עצמו, מגבו, מכורבל בתנוחה עוברית במיטה. זוהי בחירה דרמטית לפתיחת ספר שמהווה סוג של מֶמוּאר (אני מרשה לעצמי להכניס אותו, רק לרגע, למגירה, למרות שהז'אנר שלו מאד פלואידי, אפרופו מים) – ובעל כורחי, כבר בדקות הראשונות של הדייט הספרותי שלנו, אני צוללת יחד עם הכותב אל מצולות הדיכאון השחורות. רוצה או לא רוצה – אני כבר שם, שקועה במים קרים ועכורים, כאשר "יצורי המעמקים העיוורים חולפים לצידי" (לצידנו).  

 "תמיד עוד פעם אחת" הוא ספר חשוף להחריד, לא תמיד קל לקריאה, התובע מעקב צמוד אחר זרם התודעה של כותב אינטליגנטי ביותר, מודע לעצמו בכל רגע ורגע, שבאמצעות ההתבוננות שלו על תצלומים – של עצמו ושל אחרים – גורם לנו להתבונן בו ולהצטרף אליו למסע של חיפוש וחקירה. פתיחת הפרק השני, "להתבונן בתמונת ילד" נחוותה עבורי כקוראת כקשה ומערערת: "חורים פעורים. ארובות שחורות פתוחות. מבט של אימה. לאן הילד הזה צולל?" שואל הכותב על תצלום בנו הפעוט בן השנה, כשהוא מבטא חרדה שמא צילו-שלו יפול על ילדו, שואף להצילו מעצמו הפגום. לא קל לקרוא התייחסות מעין זו לתמונת ילד רך. אולם בהמשך הוא מרחיב, ומודה: "אני עובר מהתבוננות בילד למבט המכוון אל עצמי מתבונן בילד, הילד שלי... קשה להבחין בין התגובה הרגשית שלי לתמונה לבין ההבעה של הילד עצמו (האם יש דבר כשלעצמו?)".

זהו בתמצית, ובצמצום, המהלך העיקרי של הספר – ניסיון להתחקות אחר תנועת המודעות והחשיבה בין פנים לחוץ, בין האדם הממשי והסיטואציה המציאותית המופיעים בתצלום – לבין הפנטזיות וההשלכות של המתבונן עליהם. כך הופכות הדמויות בתצלומים – הכותב עצמו בילדותו ובגרותו, בני משפחתו, הפסיכואנליטיקאי שלו, וגם דמויות מן הפנתיאון התרבותי כמו זיגמונד פרויד ויפה ירקוני - למעין כתמי רורשאך שמאפשרים למתבונן-הכותב לנבור בנפשו, בזיכרונותיו, משאלותיו, כאביו ותשוקותיו. הדברים מגיעים לשיא מובהק, כמעט פרדוקסלי, בפרק המוקדש לתמונתה של הפסיכולוגית ורדה רזיאל ז'קונט שלמעשה אינה מופיעה כלל בספר, ומוקדש כולו לדיון בדיאלוג בין השניים, חלקו ממשי וחלקו מדומיין, סביב השימוש בתמונה, המייצגת את כמיהתו של ספיר לקשר אימהי-טיפולי: "מדוע אני נאבק במשך שנים בתוכי, בפנטזיה, ליצור קשר עם מישהי המזמינה לקשר אחר מזה שאני מייחל לו?", שואל ספיר, וממשיך: "ייתכן שקל יותר להתאכזב, להיפגע, לעיתים גם להשתגע, מאשר להכיר בכך שאין אפשרות כזו" (=לממש את האשליה).  

בין התמונה הראשונה בספר, דיוקן-עצמי של הגבר השקוע בדיכאון עמוק כשגבו אל המצלמה, ובין התמונה האחרונה בה מופיע האנליטיקאי שלו אילן, המביט אל המצלמה במבט חם ומהורהר, עולים באמצעות התצלומים זיכרונות של בדידות ותחושות עמוקות של חוסר שייכות, כאב נפשי, אבל גם ניסיון להירפא - באמצעות קשרים מיטיבים ובאמצעות הכתיבה. במבט-על ניתן לראות בבחירת סדר הפרקים בספר מהלך חכם אשר פורש תהליך של צמיחה וריפוי. מילד מפוחד ומבולבל אשר גדל למבוגר הנושא בחובו מצולות-אפלה - לבן-זוג ואב מלא הכרת תודה. ממי שמתעקש על יחסים דמיוניים המבוססים על השלכה, למי שמסוגל בכנות ובאומץ לראות את הזולת. דווקא מול תמונת האנליטיקאי, אותו באופן מסורתי המטופל כלל אינו רואה בשוכבו על הספה, ספיר מצליח לראות את הקירבה האנושית, המציאותית והנוכחת, ביניהם, ומבטא רגש חם וחומל: "אילן תומך את עצמו בעצמו – האם נשאר לי מקום לתמוך בו?".

יותר מכל התרגשתי לקרוא את הדיאלוג של המחבר עם בנו (כאן כבר בן שמונה וחצי) לגבי מבטו המדוכדך של האב על התמונה המפורסמת של הילד עם הכינור (מתוך המבחן ההשלכתי TAT). הילד מציין: "המחשבות שלך קודרות. זה לא נכון שהילד לא מרוצה. הוא חושב מה לעשות עם הכינור..." – וכך מקבל האב מילדו הצעה כל כך פשוטה, כל כך יפה, כל כך תרפויטית – אפשר לחשוב לא רק כדי לשקוע בצער אינסופי, אלא גם על מנת ליצור מנגינות יפות. או לכתוב ספר.

 איור באמצעות תוכנת MidJourney: שי רילוב