שִׁכְרוֹן פַּרְפָּרִים טֶרֶם מוֹתָם

על "שריטה של אור", ספר השירה של אילנה סיון (הוצאת עיתון 77, 2023).

"אני יכולה לחכות, וכל מה שמגיע לי, חשבתי, יגיע כשאהיה במלוא פריחתי" (אליס מונרו).

 מתי אנו מצויים במלוא פריחתנו?

מקובל לחשוב ששנות העלומים שלנו הן שנות הפריחה, ואילו כל השנים שאחריהן מהוות תהליך של קמילה הדרגתית, איטית יותר או פחות, כאשר ימי הזיקנה מסמנים את השלב האחרון של תהליך ההתפוררות העגום. למען האמת, אם לרגע נהיה קרים ומדעיים, אין זו דעה אלא עובדה. ביולוגית, לפחות. אך מה לגבי הרוח האנושית? האם גם היא בהכרח נתונה לשרירות-ליבה העריצה של הביולוגיה?   

מחשבות אלה עלו בדעתי כששמעתי את הבשורה המשמחת שאילנה סיון, משוררת מוכשרת וחברה אהובה, זכתה בפרס "פריחה מאוחרת", פרס יפה וראוי כל כך, מטעם המסלול לכתיבה יצירתית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון על ספר שיריה הראשון. את אילנה הכרתי כשלמדנו יחד במסלול לכתיבה יוצרת בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה, ונפשותינו נקשרו. מעיין הכתיבה של אילנה, כך סיפרה לי, החל לנבוע בבת אחת אחרי אובדן אישי בשלב מאוחר בחייה, בזרימה עוצמתית, מפתיעה ושופעת, ומאז לא פסק. השירים פשוט בוקעים ממנה, תובעים להשמיע את קולם בחיוניות, בעברית יפהפיה, בדימויים חושניים ומצלולים מוזיקליים. כשרפרפתי בספר לחפש מובאה להיאחז בה כדי לצאת ממנה לכתיבה התקשיתי לבחור, משום שספר זה, כפי שמתברר לי ביתר שׂאת בקריאות חוזרות, הוא מכרה יהלומים שופע.

זהו ספר ביכורים של כותבת בשלה, מפוכחת, שממרום שנותיה מתבוננת לאחור על אהבותיה ואובדניה אך בד-בבד נוכחת בהווה בחיוניות מתפרצת, ב"שִׁכְרוֹן פַּרְפָּרִים/ טֶרֶם מוֹתָם". היא מביטה בחמלה עדינה בילדה שהיתה, אבל גם בהוריה, שגזרו עליה נטישה ובדידות בשנותיה המוקדמות. את חידת אמה הכריזמטית היא מנסה לפענח בשורות שעוררו בי אסוציאציה לדימויי הזוהר והבריכה של ביאליק: "נִסִּיתִי לַשָּׁוְא לְהִתְנַעֵר/ מִן הָרֶסֶס הַזּוֹהֵר, לְפַעֲנֵחַ/ אֶת סוֹדָהּ הַנֶּעֱגָם", ואילו את האב היא מתארת כדמות בציור של שגאל: " מְרַחֵף/ בִּרְחוֹבוֹת תֵּל־אָבִיב/ כְּחמֶֹר שָׁקוּף/ שֶׁאֵינוֹ מֵטִיל צֵל,/ צִפּוֹרֵי צְלִילִים/ מִתְעוֹפְפוֹת בְּראֹשׁוֹ". היא משוררת שמאוהבת ביפי הטבע כמו גם ביפי המילים: "קַסְְטַנְיֶטוֹת הַבּוּגֶנְוִילְיָה/ מְרַשְׁרְשׁוֹֹת בְּסָגֹל וּוָרֹד/ צוּפִיּוֹת מֶפְלַרְטְטוֹת/ עִם לַהַט גְּבִיעֵי הַבִּיגְנוֹנְיָה", אך מתחת לפרחוניות הצבעונית, היא מודה, מסתתרים בתוכה זאבי ערבות ודורבנים קוצניים, שהיא אינה חוששת להיישיר מבט אליהם. היא מספרת על בדידות ("בְּיָמִים אֵלֶּה אֲנִי מְקִימָה/ מֶרְכָּז לַהֲפָגַת בְּדִידוּתִי"), על אבל וגעגוע מצמית לבן הזוג שנפטר, שמקבלים ביטוי מתריס ומפתיע: "עוֹשָׂה עֲמִידַת יָדַיִם/ עֵירֻמָּה מוּל הָרְאִי/ וְצוֹחֶקֶת אֵלֶיךָ/ כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתָ רוּחַ רְפָאִים/ בְּעוֹלָם הָפוּךְ", אך לצד היגון, היא מצהירה בלי כחל ושׂרק על דבקותה בחיים: " לֹא אֵרֵד אִתְּךָ/ אֶל מַמְלֶכֶת הַשְׁאוֹל", ומגלה על תשוקה סוערת המתעוררת דווקא לעת זיקנה: "הַגִּיל, אַתָּה אוֹמֵר. אֲבָל/ הַגִּיל הוּא רַק מְעִיל/ וְאִם תָּסִיר אוֹתוֹ, תָּבִין:/ בִּפְנִים - הַכּלֹ רָגִיל". המוות נוכח בשיריה, לא רק בדימויים פואטיים ("הַקַּיִץ כְּבָר מַצְלִיף/ בִּשְׂרִידֵי הַחַרְצִיּוֹת/ הַמְּמִירוֹת אֶת זְהָבָן בְּקַש") אלא גם בממשות הפיזית שלו, כמו בשיר המתאר רגע חושני של מגע פיזי עם האדמה, אולי בניסיון לדמות את מה שלא ניתן לדעת: "טְבִיעַת גּוּפִי בְּאַדְמַת הַחַוָּר הָרַךְ,/ שׁוֹקַעַת בַּמַּגָּע הַמְּאֻבָּק, נוֹשֶׁמֶת/ אֶת הַשֶּׁקֶט הַלָּבָן."

בשיר "רוחו של ביתי" מנסה סיון לדמיין מה יקרה לביתה האהוב אחרי מותה: "מְעַצֶּבֶת־הַפְּנִים תְּמַהֵר/ לְבַצֵּעַ מְתִיחַת פָּנִים, תְּקַעְקֵעַ קִירוֹת, תְּפָרֵק אֲרִיחִים שֶׁבָּחַרְתִּי/ בְּשֶׁל יְפִי חִיּוּכָם, תִּסְתֹּם אֶת פִּיּוֹת סִדְקֵי הַזִּקְנָה". נדמה לי שספר זה מהווה ראיה ניצחת לכך ש"פיות סדקי הזיקנה" – לפחות במקרה של משוררת זו – מסוגלים להפיק מרגליות למכביר ולהעניק לנו עושר שירי להתענג עליו וללמוד ממנו.